- עירית שדות
התקפי זעם - מה עושים?
אין הורה שלא מכיר את הסיטואציה המפורסמת כשהולכים עם הילד/ה לסופר והוא/היא רוצה ממתק ואתם לא מרשים. ואז... הילד/ה משתטח/ת ואתם מרגישים שכל העיניים בוהות בכם, אתם עומדים חסרי אונים, מובכים ומחפשים כל דרך לצאת מהמצב המביש.
התקפי זעם מתרחשים לא רק בגיל שנתיים "הנורא", אלא גם בגילאי בית הספר היסודי ובגיל ההתבגרות.
הסיטואציות יכולות להיות מגוונות- "אחי/אחותי לקח/ה לי משהו שרציתי", "אני רעב/ה ואין לי את האוכל שאני אוהב/ת", כשילד/ה חוזר/ת מבי"ס עמוס/ה בשיעורי בית ולא יודע/ת כיצד להתארגן עם הזמן וכולי
אז מה עושים?
1. נסו לעשות הפרדה רגשית ביניכם לבין הילד/ה, הוא או היא חווים תסכול בעקבות "חסר" שפגשו וזה בלתי ניתן להכלה עבורם. זה לא נגדכם ההורים וזה לא קשור אליכם. כך תוכלו פחות לכעוס ופחות להתבייש. הימנעו מלהיכנס איתו/ה "ראש בראש", אל תוכיחו ואל תינקמו.
2. תנו לו/ה להוציא את התסכול מבלי להגיד לו/ה להירגע או לכעוס בחזרה, אחרי מספר דקות סביר להניח שירגעו.
3. אם לא נרגעים ומדובר בילדים קטנים, העבירו אותו/ה למקום שקט ביחד אתכם (למשל אם ההתפרצות בקניון או בסופר, לכו לרכב או צאו החוצה). אם מדובר במתבגרים, צאו אתם לשאוף אויר (כשלא יהיה קהל הם ירגעו יותר מהר) או הישארו אם אתם מרגישים שלא תצאו מהכלים. המתבגרים זקוקים להרגיש שאתם יכולים "לשרוד" את התקף הזעם שלהם.
4. כעת, כשמעט נרגעו, ניתן לתת מילים למצוקה שחוו ולנסות לעזור להם למצוא פתרון, לתת חלופות למילוי החסר, או להציע אפשרויות כיצד להתמודד עם התסכול.
זכרו, כולנו חווים מפעם לפעם ימים עמוסים בהם מרגישים ששום דבר לא הולך בהתאם לציפיות ואז מספיק שיש את הדבר הקטן- "הקש ששבר את גב הגמל" שגורם לנו להתפרצות. חשבו- מה עוזר לכם? נראה לי שכל אחד שישאלו אותו יגיד שלא עוזר כשאומרים לך "להירגע" או "מספיק". פריקה של כמה דקות ואז ניסיון לתת מילים למה שקרה ו"חישוב מסלול מחדש" בדר"כ מסייע לצאת מהמצב. בדיוק כך גם עם ילדנו. אלא שמולם אנחנו המבוגר האחראי וככאלו אנחנו אמורים להיות שם, להכיל ולסייע להם לעבור את התקף הזעם.