"הגיע זמן חינוך"

טוב, אז האמת שהפוסט הזה הוא בעיקר בשביל עצמי, הרבה זמן אני כבר מתבשלת בתוכי לכתוב על זה והחלטתי להעז ולכתוב. הייתי שמחה להתחיל בהשמעת השיר: "י"א 2"/טונה שבקע מחדרו של בני בכל בוקר לפני שנתיים.

https://www.youtube.com/watch?v=9AvlUb4ObB8

"מורות קראו לי מעופף יושב לי בכיתה ומתופף ג׳אנספורט, ראסטות ומשאף שם ראש וחורפ, (הארדקור) שהכל ישרף זה עוד בוקר בי"א, על הכיף כיף עייף, בחנו אותי על ״Had, Has, Have" כשעמדתי על שלי אמרו לי "שב, שב, שב" טקסט, טקסט, אין לב, אין ממה להתלהב והראש על הבנות והמחשב כשהדלת נטרקת והכיתה משתתקת למדנו איך לנתק את המחשבות ככה שבשקט בשקט נוצרה צלקת, צלקת שלרפא אותה לקחו שנים רבות יצאתי לחיים ברגליים יחפות אני שורף שנים יפות בתוך כיתות שקופות אני זוכר את הימים אני זוכר המון תקופות טובות ובעיקר איך למדנו לכבות בובות בובות…" השיר עוד ממשיך וכל מילה בשיר צובטת ומכאיבה, אך מפאת קוצר היריעה, תוכלו להמשיך ולקרוא בעצמכם. זה שיר מחאה והלוואי ולא היה בתוכי כעס ומרמור על התקיעות במערכת החינוך ועל הנזק שגורמת לחלק מהילדים. אולם, לאחרונה נחשפתי לפודקאסט מדהים ומעורר השראה שנקרא "פרסונה" של ניב מורגנשטרן שהיה בו תקווה ואופטימיות שאולי השינוי יתחיל מלמטה. ואכן, בשנים האחרונות דובר רבות על המערכת שאינה מותאמת לצרכי הילדים של היום. נערכו מספר תכניות טלוויזיה שדיברו הן על התכנים והן על אופני הלימוד שאינם מעודכנים לעידן הנוכחי. נראה כי נקודת המוצא של הגישות הללו היא שטבעו של האדם ללמוד, להתפתח, להגיע להישגים. ישנם מודלים רבים המתבססים על הסקרנות הטבעית של הילדים (לייצר סביבה שתאפשר להם לחקור) ועל היצירתיות שלהם וההבנה שהמורה אינו עוד מקור הידע. שמעתי בפודקאסט על למידה מבוססת פרויקטים, פרסנוליזציה (למידה אישית לפי קצב התלמיד), התאמת סביבת הכיתה לצרכי הילדים ועוד. בעוד המודל הנוכחי של החינוך הקונבנציונלי מקורו בהכשרה של פועלי בתי חרושת. נדהמתי לגלות שרק כחמישית מהתלמידים מצליחים לקלוט את המידע המועבר באופן פרונטלי ע"י המורה. אני מאמינה שיישום של אופני חינוך אחרים היה מוביל לחוויה רגשית טובה יותר לילדים בבתי הספר כמו גם מעצים את הכישורים הטבעיים שבהם נחנו. מעט דובר עד כה על הפן הרגשי. בעוד הנושא של הדרכות הורים זוכה למקום רב הן בתקשורת והן בסדנאות שפוקדים הורים רבים, תפקיד המורה והמנהל כדמות המלווה ילדים בגדילתם ובהתפתחותם הנפשית כמעט ולא מדובר. הייתי רוצה להקדיש מחשבה על מה זקוקים ילדינו במערכת החינוך ועל הפער בין המצוי לרצוי.

1. בראש ובראשונה הילדים זקוקים למבוגרים שיאמינו בהם, שירצו בהצלחתם. שיהיו שם מאחוריהם גם כשנכשלים, מאחרים, או מתחצפים וינסו ביחד איתם להבין כיצד ניתן לעזור להם להיות במקום אחר. שיהיו "המנוע" שלהם כשרוצים לנוע קדימה- לעלות הקבצה, לשפר ציון, ועוד

2. הילדים זקוקים לנראות- שיהיה מבוגר שיתעניין במה שלומם ואיך הם מרגישים. זאת ניתן ליישם בשיחה שבועית או דו שבועית עם המחנך, בשיחת בוקר משותפת של כלל הילדים, ובשיחת סיכום יום כדי לשמוע על איך עבר היום, מה היו הדברים הקשים או הנעימים שחווה, האם רוצים לשתף במשהו מעניין שלמדו היום ועוד

3. הילדים זקוקים להקשבה- התשובה, כמו בטיפול, נמצאת לרוב אצל התלמיד/ המטופל, רק צריך להיות שם להקשיב, לשקף, ולהיות שם ביחד לחפש את התשובה. בדיוק כפי שאמא מחפשת כיצד לעזור לתינוקה הבוכה (האם קר/ חם לו, רעב, עייף וכו') כך גם המחנך צריך לסייע לתלמיד לחפש. עצם הפנמת החיפוש היא הדבר המשמעותי.

4. הילדים זקוקים להערכות- כולנו זקוקים להערכה מהזולת, לפידבק. השאלה אם היינו רוצים להימדד כמותית ולהיבחן כל הזמן? האם הילדים לא יפיקו יותר תועלת משיחה עם המחנך על ההתקדמות שלהם?

5. הילדים זקוקים לגבולות - ילדים זקוקים לגבולות אבל מאד מועטים. בחדר הטיפול, החוק היחיד- אסור לפגוע בעצמך, במטפל/ת וברכוש החדר. יתר החוקים אפקטיביים הרבה יותר אם הם נעשים ביחד עם התלמידים מתוך דיאלוג.

6. הילדים זקוקים להכלה ומבוגר שיהווה "מערכת עיכול"- בשנים האחרונות רווח מקצוע חדש- "מנתחי התנהגות". אף ילד לא רוצה ומתכוון להתפרץ. בדיוק כפי שהמבוגרים מדי פעם "מאבדים את זה", ולא היו רוצים שזה יקרה ולא שולטים בכך, כך גם הילדים. ועל כן, הם לא חושבים שירד להם חייכן לפני ההתפרצות ובוודאי מתוסכלים הרבה יותר שגם התפרצו וגם ירד להם חייכן. בנוסף, ההתבוננות על ההתנהגות בלבד היא שטחית, בדיוק כמו הערכות ע"פ ציונים. חשוב שהמורים ינסו להבין מה יש מאחורי ההתנהגות בדיוק כפי שאמא מנסה להבין מדוע התינוק בוכה. תפקיד המחנך הוא קריטי במצבים אלה. המחנך מהווה מיכל של כל הרגשות השליליים של הילד ועליו לעשות עיבוד/עיכול שלהם ולהחזיר לילד בצורה מעובדת שיוכל להחזיק את מה שחווה. זהו תפקיד סופר משמעותי. לא פעם ילד מייצר חוויה של דחייה והרצון של המורה זה "להקיא" בחזרה את מה ש"זרק" עליו או לנקום בו. לשם כך נדרשת הדרכה של המורים שתסייע להם לעשות עיבוד ולהצליח לעבוד עם אותם ילדים. ויניקוט כתב אף על החשיבות של "השימוש באובייקט" - כלומר, שהמבוגר יצליח לשרוד את התוקפנות של הילד, ולא להיהרס, על מנת שהילד יבסס את הנפרדות שלו. אלו תהליכים חשובים מאד שעל הילדים לעבור, והמחנך אמור להיות שם כדי לסייע להם לעבור זאת. במובן הזה, אני רואה בענישה כסוג של נקמה והיא אינה נדרשת כשיש הצבה של גבולות במקומות קריטיים כמו גם יכולת להכלה ולעיבוד של מצבים מורכבים. ניתן אף לחשוב על מרחבים בבתי הספר אשר יכולים להקל ולאפשר הרגעות. באחד הפרקים שמעתי שכינו זאת "מרחבי אתחול"- חדר מיינדפולנס עם מוסיקה מרגיעה ומבוגר שנמצא שם, חדר ג'ימבורי או בחצר עם כדור או טרמפולינה.

7. הילדים זקוקים שיהיה להם מעניין, מאתגר שיוכלו לתת ביטוי ליצירתיות שלהם

8. הילדים זקוקים למרחב שיהיה להם נעים לשהות בו- בדיוק כפי שכיום יש הבנה שסביבות עבודה המותאמות לצורכי העובדים מגבירות את התפוקה שלהם, כך גם בבתי הספר הילדים זקוקים לסביבה מותאמת כדי למצות את יכולותיהם.

9. ילדים זקוקים להתנסות ולחקור וכישלון היא לא מילה גסה. היא חלק מהלימוד.

נראה כי כיום "המצוי" בחינוך הקונבנציונלי בנוי באופן כזה שאינו עונה על צורכי הילד ואף עלול לכבות ולסרס את התשוקה, יצירתיות, שאפתנות של הילדים כמו גם לפגום בדימוי העצמי.

מי ייתן והשינוי כבר יגיע לכלל הילדים שפוקדים כל בוקר את מוסדות החינוך והם יחוו "חיבה טובה"

"בחיבה טובה"/ חלי ראובן

שימי חיבה

על בני האדם,

תפרי להם

תוספת קטנה בסופים,

קירבת לב מחבקת,

זה מקצר את המרחק

בין יבשות הנפש הפזורות לכל עבר,

זה מרכך את אתגרי היומיום,

זה ממתיק את הגורל,

קראי להם, לאנשים,

בשם חיבה

זה כמו לבזוק אבקת וניל על ליבם:

מירל'ה

חגיתי

אורצ'וק

לילוש,

גלגלי את השמות בלשונך

ראי איך בית החזה מתחייך

איך רוקדת לך שמחה,

איך נולדים בך ילדים,

שימי חיבה על כולם

אבל בעיקר

על מי שלא סלסלו לו

אף פעם

מנגינת שם,

על מי שלא זכהלהיות ילד

על מי שגדל מהר מדי

שאיבד את הוריו

או שהם החמיצו אותו,

שימי חיבה

על מי שנהיה רציני או ציני....

#מערכתהחינוך #בתיספר #מורה #תלמידים #קושיבלימודים #קשייםבביתספר